חודש קצת עצוב, וקצת מפחיד, וקצת כואב אבל גם קצת שמח

בגלל שלא כתבתי חודש אני אספר ממש קצת על כל הדברים שעשינו. דבר ראשון רציתי לספר שאבא ואני נוסעים הרבה באופניים שלו ואנחנו מגיעים לכל מיני מקומות יפים ומעניינים כמו החוף בתמונה הזו:

אבל כמו שתקראו בסוף לנסוע על אופניים זה גם מאד מסוכן אז תזהרו!!!

כבר לפני חודש אבא חזר במטוס מאמריקה (הוא לא הביא לי כלום חוץ מאת עצמו - אבל הוא הסביר לי שגם זה משהו):

ביום שהוא נחת הוא קם מאד מאוחר ולילך ואני שהשתעממנו בנתיים הזמנו את מאיה ומיכל לבוא לבקר אותנו. כשאבא סופסוף קם הוא היה במצב רוח לא כל-כך טוב. אני התחבאתי לו באחד המדפים של התחנת מכבי אש שלי:

בשבוע אחר כך נסענו לקיסריה ופגשנו את מרים, איל ועופרי :

אבא ואני מצאנו מנהרה של דרקונים שעברה מתחת לאקוודוקט (שזה סוג של גשר שהוביל פעם מים לפני המון שנים). בהתחלה פחדתי להיכנס אבל אבא הסביר לי שאין ממה לפחד ובסוף אני עברתי ראשון ואפילו מצאתי את היציאה בצד השני:

אבא הזהיר אותי שאני צריך להתכופף לפני היציאה כדי לא לקבל מכה בראש – אבל קיבלתי בכל זאת - וזה קצת כאב (אבא יצא אחרי וגם הוא קיבל מכה בראש – אבל זה כבר היה קצת מצחיק). אחר כך הלכנו ברגל לנמל קיסריה:

בדרך פחדתי נורא כי ראיתי נחש – אבל בסוף הסתבר שזה היה רק חרדון. אחר כך מצאנו ספינת דייגים על החוף:


אכלנו גלידה למנה ראשונה וישבנו במסעדה לאכול צ'יפס ואוכל של מבוגרים. היה כיף למרות שבדרך הביתה עברנו דרך הבית של ההורים של לילך ואבא ולילך כעסו קצת אחד על השני.

שבוע אחר כך הלכתי בשבת בבוקר עם אבא לשדרה לפגוש את יוסי, ליטל , עמית הקטן ואת בסקי השובב. היה ממש כיף להשתולל עם בקסי. לילך הצטרפה אלינו אחרי שעה בערך, אבל היא הלכה פתאום - ומאז לא ראיתי אותה יותר :-(

כמה ימים אחר כך אבא סיפר לי שהם נפרדו והקריא לי מכתב שלילך שלחה לי:

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-

17 במרץ 2008

אראל יקר,
בטח שמת לב שזה כבר כמה ימים שאני לא ישנה איתכם, עם אבא ואיתך, בבית. אבי ואני ניסינו להיות חברים טובים, קצת כמו שאתה חבר טוב של גל ויובל מהגן של רחל. אבל למרות שניסינו להיות חברים טובים זה לא כל כך הסתדר לנו ועכשיו אנחנו נפרדים ואומרים אחד לשני יפה שלום ובהצלחה בהמשך הדרך של כל אחד מאיתנו. הפרידה של אבי ושלי אומרת שגם אנחנו, אתה ואני, לא נתראה כבר כמו קודם. חשוב לי שתדע שההיכרות שלי איתך מילאה אותי שמחה והתפעלות ממך. אתה ילד יפה ונבון, מצחיק וכייפי, חמוד ורגיש בצורה מיוחדת.

נהניתי מאוד להיות לידך; לעשות איתך קרבות כריות, לגזור ולקשט יחד איתך דגים לקבוצת הילדים בעבודה שלי, לטייל איתך בקניון (אני ממשיכה להשוויץ בשרשרת שבחרת לי...) ולנסוע איתך יחד לבקר את סבא וסבתא, דודה מרים, דודה אפרת, יואב, יובל, נעמי והחתולה קלמנטינה. היה לי נעים כשהתגנבת בבוקר למיטה ותפסת לאבא ולי את האמצע ונהניתי לשחק איתך סנייק (ובמיוחד לרקוד איתך לצלילי המשחק...). הייתה לי חוויה מעניינת לצחצח לך לפעמים שיניים ולקרוא לך סיפור בלילה (כשאבא עבד עד מאוחר). היה לי כיף לעשות איתך ועם אבא תחרויות אופניים, לקחת אותך באוטו בבוקר לגן, לשמור עליך כשפחדת קצת מהחושך ולדאוג שקיבלת מכה בראש כשבעצם מי שבאמת קיבל מכה בראש היה בכלל הלוחם האדום....

יש לך אבא מיוחד שאוהב אותך מאוד ורוצה שיהיה לך טוב ונעים, מגדל אותך עם הרבה חום, מטפח אותך ומשקיע בך המון. זה קצת עצוב שאתה ואני התקרבנו כל-כך ועכשיו אנחנו צריכים להיפרד. אבל אתה יודע, אראל, גם הגדולים עושים לפעמים קצת טעויות, אולי בגלל שגם בהם, עמוק, עמוק בפנים, יש עדיין ילדים וילדות קטנים שחולמים עוד להיות "סופר-מן פיצה" ונסיכות מהאגדות.

חשוב לי שתדע שאני אוהבת אותך מאוד ואני אמשיך לאהוב אותך גם כשלא נתראה. אני יודעת שזה נשמע מוזר – איך אפשר להמשיך לאהוב מישהו אם לא רואים אותו? אני אסביר לך איך – החוויות שהיו לנו יחד, כל הדברים שהזכרתי קודם ועוד הרבה, הרבה, הרבה אחרים, יישארו אצלי עמוק בלב, ככה שיהיה לי מין אראל קטן, קטן כזה בתוך הלב שלי ואני אשמור עליו יפה-יפה ואלך איתו הלאה, ממקום למקום, בהמשך החיים שלי (האראל הקטן יהיה אצלי בלב, אני יודעת שאתה בעצמך כבר מאוד, מאוד גדול...). אני מקווה שתוכל לשמור לך בלב גם מין לילך קטנה, קטנה כזאת שתזכיר לך את החוויות הנעימות שהיו לנו...וגם אם תכעס עליי לפעמים אני אבין, כי זה באמת מרגיז ומכעיס כשצריך לפעמים להיפרד בחיים.

כמו שכתבתי קודם, אני שמחה שפגשתי אותך וחושבת שאתה ילד קסום ומיוחד ומאחלת לך את כל הטוב בעולם שאני יכולה לאחל. לילך

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-

אם אתם לא יודעים אז זותי החתולה קלמנטיה (היא החתולה של רועי ויעל חברים שלנו מירושלים שהשאילו לנו את הסרט אגדות עמים)

היום בדוק אמרתי לאבא שאני מתגעגע כבר ללילך – ושהיא הייתה מאד נחמדה. אבא אמר שגם הוא מאד מתגעגע. אבל הסכמנו שהכי חשוב ששנינו תמיד נשאר ביחד (אבל בעצם לפעמים אני בכלל אצל אמא).

לפני שבועיים היה פורים ואורן ואני חשבנו ביחד על מה להתחפש. החלטתי שאחרי שלא התחפשתי בשנה שעברה, השנה אני אתחפש למסטיק. אבא עבד קשה שלושה ימים (ואמא ואורן עזרו לו גם קצת) .בסוף תחפושת הייתה מוכנה:

כשהגעתי לגן קצת התביישתי והורדתי את התחפושת (כי עידן הגדול צחק עלי) אבל אלי החמודה בא אלי ואמרה שהיא אוהבת את התחפושת שלי (אז לבשתי אותה שוב):

גם כל המשפחה באה לבקר אותנו ביום שישי, אני שחקתי בעיקר עם גיל:

ביום ראשון סבתא לקחה אותי לראות סרט על ילד שפגש את המפלצת מלוך-נס:

זה היה הפעם הראשונה שלי בקולנוע (למרות שאבא אמר שכשהייתי קטן הלכתי לסרט שנקרא צ'רלי ומפעל השוקולד). מאד, מאד נהניתי בסרט – אז סבתא אמרה שאולי נלך שוב עוד כמה ימים (סבתא - לא לשכוח!).

שבוע שעבר אבא ואני נסענו על האופניים של אבא לחוף שנקרא מציצים. אבא קצת הרגיז אותי כי הוא לקח אותי לתוך הים והוא התרחק מהחוף. אמרתי לו שאני פוחד אבל הוא לא חזר מיד – רק אחרי הרבה זמן – המרגיז הזה.

אחרי שאכלנו צ'יפס ושניצל נסענו לכיוון הבית. אבא אמר לי לא להירדם בכיסא של האופניים. אמרתי לו שאני ערני, אבל בסוף נרדמתי. אחר כך קרה דבר מאד, מאד מפחיד כי הראש שלי בלט מחוץ לכיסא ילדים ואבא נסע ליד עמוד חשמל עם האופנים והראש שלי התנגש בעמוד חשמל ואפילו ירד לי דם בפה. קמתי ובכיתי המון זמן. אבא מהר, מהר לקח אותי הביתה על הכתפיים, אבל רק בלילה אחרי שאימא והרופא באו לבקר הצלחתי סופסוף קצת להירגע. מאז יש לי בלוטה על המצח ואמא ואבא לא מרשים לי לנסוע יותר בלי קסדה.

ביום שני אבא ואני הזמנו פיצה (נחשו מאיפה...) אבל הצלחנו לאכול רק חצי. אז אבא ואני החלטנו ללכת לשנקין ולחלק את החצי השני לאנשים שאין להם אוכל ואין להם כסף. אבא החזיר את המגש בידים ואני צעקתי "למייי אייין כסףףףף????", אבא הסביר לי שעדיף לתת מתנות בסתר אז הפסקתי לצעוק ובאמת אחרי כמה דקות מצאנו מישהו שהיה ממש רעב ושמח מאד לקבל את הפיצה שלנו :-)

זהו – היום אבא אסף אותי מאמא בבוקר, והלכנו לטייל קצת בשדרה עם יוסי, ליטל ועמית הקטן - אבל בקסי לא בא :-(

אחר כך ראינו את שר הטבעות ובנינו לאבירים שלי טירה מקוביות:

בצהרים נסענו לטיול ממש, ממש רחוק מסביב לכל תל-אביב. אני שרתי "שבת בבוקר יום יפה. אמא שותה המון קפה. אבא קורא המון בלון, ולי ייקנו המון עיתון". ואז אבא החליט באמת לנסוע עד לירקון – היה ממש כיף וכשחזרנו דרך הנמל והטיילת ראינו אנשים מחופשים לגלידות ענקיות. נחשו מה קרה אז - נכון - אבא עצר וקנה לשננו גלידות ענקיות. תודה אבי.