אבא ואני כבר חצי שנה בתל אביב וכבר יש לנו מקומות שלנו שאנחנו מאד אוהבים כמו קפה מסריק (שבו אנחנו שותים שני שייק מנגו), מאנטה ריי (שניצלים קטנים ופרנץ טוסט) וטיולים ברוטשילד. פעם שהלכתי ברוטשילד עם אבא, אבא פתאום החליט לשים אותי על עץ ולצלם אותי (אפילו שבכלל לא רציתי):
אבא אתה לא מחליט עלי! מתי תבין את זה כבר.
אחר כך אבא טס לניו יורק לשבוע וקצת התגעגעתי, אבל כשהוא חזר הוא ולילך לקחו אותי לקניון ארנה. שם ראינו דגים בים והאכלנו אותם בפיתה, ואנחנו אכלנו שניצלים וצ'יפס עם המון קטשופ ולילך אפילו לקחה אותי לעשות סיבובים במכוניות המתנגשות (כי אבא היה עדיין קצת עייף):
שבוע אחרי נסענו לעין פואר ושם בילינו עם חברים של לילך שקוראים להם חנן ועינת. בהתחלה אבא ואני קפצנו לבריכה והסתכלנו על הדגים.
אחר כך חנן לימד אותי לתפוס ולזרוק פריזבי מיוחד שיש לו. כשלילך הלכה לעשות פיפי (היא כל הזמן עושה פיפי), היא מצאה משהו מ-ד-ה-י-ם...
נחש אמיתי (אבל מת).
אבא הרים אותו על מקל ואני אפילו נגעתי בו קצת (אורן הסביר לי פעם שאבא שלי חוקר והוא עושה פלפרציות בעכברים, אבל כנראה שלא בנחשים כי לאבא לא היה לו מושג מה לעשות עם הנחש שמצאנו, אז בסוף זרקנו אותו שם).
כשחזרנו לירושלים הלכנו עם חנן ועינת לגג של המנזר בעיר העתיקה וראינו את כיפת הזהב:
ביום אחר כך קרה משהו מפחיד כי אני שיחקתי בחדר שלי (בלי בגדים) ופתאום קראתי לאבא והוא לא היה שם. חיפשתי אותו בכל הבית והוא פשוט נעלם. אז אני התחלתי לבכות ולחפש אותו בחדר מדרגות ולא מצאתי אותו בשום מקום. בסוף, ריקי השכנה שלנו שמעה אותי בוכה ופתחה את הדלת ועזרה לי להירגע עד שאבא חזר (הוא הלך לזרוק בקבוקים למחזור – האבא המכעיס הזה).
לפני שלושה שבועות הלכנו לטיול בירדן. נסענו באוטו של לירון ומיכאל (חברים של לילך ושל אבא). בירדן פגשנו את סבא שלקחת אותנו לראות את המפעלים שלו בעקבה (מפעל לצינורות ענקיים של תחנות כוח, מגדל גבוה מאד של מים ואפילו מפעל של לייזרים) ואבא אמר לי "יום אחד בני כל זה יהיה שלך" – אני מקווה שהוא באמת התכוון לזה.
היה מאד, מאד חם בירדן אז רוב הזמן אבא ואני עשינו אימונים בבריכה (אבא מלמד אותי לשחות). ביום הראשון אבא עזב אותי לשנייה בתוך הבריכה ואני הצלחתי לקפוץ לבד מאבא ועד הסולם של הבריכה ולטפס החוצה. ביום השני כבר הצלחתי לקפוץ לבריכה להסתובב ולתפוס במעקה. ביום השלישי כבר שחיתי מאבא שעמד באמצע הבריכה עד הקצה.
ביום האחרון הצלחתי לשחות בריכה ש-ל-מ-ה לבד מקצה אחד ועד הקצה השני!
:-(
בירדן אבא אמר לנו לא לדבר בעברית כי מדברים שם רק שפה שנקראת ערבית וקצת אנגלית. אבא היה קצת לחוץ והרבה פעמים לא היה לו סבלנות (אולי כי אמרתי לו לפני כמה שבועות שאני מבטל את "סבלנות" ואת "רשלנות", שתי מילים מעצבנות שהמבוגרים תמיד אומרים לי שהם כועסים עלי).
בכל מקרה אבא היה קצת לחוץ בירדן, ואני בכיתי כמה פעמים רק בגללו. הכי גרוע היה ביום שנסענו לפטרה, בדרך אבא ישן ולא עשה צרות (הוא אפילו קנה לי עין כחולה בעצירה שעשינו). לילך הסבירה לי שיש "עין" שהיא רעה ועם תהיה לי העין הכחולה היא תוכל להגן עלי מהעין הרעה.
כשהגענו לפטרה היה מאד, מאד חם ואבא לא מצא את קרם הגנה שלנו, ואז הוא נעלם לי פתאום. התחלתי לבכות ואז הוא יצא מאיזה חנות שהוא נכנס עליה לחפש קרם הגנה. בכל מקרה המשכתי לבכות עד שמצאתי איזה סלע לטפס עליו ולהירגע:
בירידה לפטרה רציתי שאבא ירים אותי והוא לא הסכים והוא ולילך התווכחו כל הזמן ואני בכיתי שוב. כשנכנסנו לשביל לפטרה נהיה קצת פחות חם ואני הלכתי בתוך תעלת קטנה שמצאנו (שהובילה פעם מים לעיר):
הארמון בפטרה היה מדהים וראינו גמלים וצבעים יפים בסלע:
אחר כך מצאנו אוהל שבו עצרנו לשתות ואני החזקתי סכינים אמיתיות שמכרו שם:
כשכבר היה ממש, ממש שיא החום, לילך, מיכאל ולירון התחילו לעלות חזרה לאוטו, אבל אבא רצה להמשיך לרדת בוואדי ולראות את סוף העיר. אני לא רציתי (ובכיתי בפעם השלישית באותו היום). בסוף אבא לקח אותי על הכתפיים והגענו לקצה הרחוק של העיר. בזמן הזה אפילו לאבא כבר נגמר הכוח, אז הוא עשה לי הפתעה ולקח חמור קטן שעליו רכבנו חזרה עד הארמון. בארמון חיפשנו עגלה שתיקח אותנו מחוץ לעיר והתחלנו לרדוף אחרי אחת שהתחילה לנסוע, רצנו המון, המון זמן בעלייה אבל לא תפסנו את העגלה. מה שכן תפסנו היה סוס, ואבא עשה לי עוד הפתעה ולקח אותי על הסוס עד ליציאה מפטרה. מה שהיה עצוב זה של הייתה לנו מצלמה לצלם את החמור ואת הסוס ואמרתי לאבא שהילדים בגן אף פעם לא יאמינו לי (בכל מקרה מה שלילך כן הספיקה לצלם זה את הגמל העייף הזה ששכב בדרך):
בקיצור בירדן היה קצת כיף וקצת לא כיף. ראינו הרבה תמונות של המלך ושל אבא שלו (שכבר מת) אבל מה שהכי חשוב זה שאני עכשיו יודע לשחות ואבא לוקח אותי פעמיים בשבוע לים בשביל להתאמן.
ביום אחרי שחזרנו מירדן היה לי חלום ממש, ממש מפחיד. החלום היה ל כך מפחיד שלא הסכמתי לספר אותו לאף אחד, אפילו לא לאבא ולא ללילך. החלום גם השאיר לי מחשבה מאד מפחידה בראש. ניסיתי להוציא את המחשבה מהראש בכל הכוח (ואפילו שמתי את הראש בתוך הכריות של הספה כדי שהמחשבה תצא – אבל היא לא יצאה). בסוף אבא הציע שאני יצייר ציור, ואני ציירתי ציור עם עין מפחידה באמצע. אחר כך קצת נרגעתי וסיפרתי לאבא שבחלום הייתי צריך להציל את לילך מתוך העין המפחידה.
זהו, שבוע שעבר הייתה לי יומולדת כיפית שאבא ואימא הכינו לי בים. באו המון ילדים, גם מהמשפחה שלי (אלייה, גיל ועופרי) וגם מהחברים שלי מהגן בירושלים (גיא וקשת) וגם מהגן שלי עכשיו (גיא, יאלי, ליים, נועם וכמה בנות שהזמנתי). אבא מצא בקבוק עם מכתב מהים שהוביל אותנו למטמון שהיה קבור עמוק בחול. אני מצאתי את רוב הפתקים בדרך (כי קצת ראיתי איפה אבא החביא אותם). בדרך גיא דרך על זכוכית והרגל שלו נחתכה וירד לו המון, דם, אבל בסוף הוא נרגע וכולם נהנו מאד (בעיקר גל ואני שעשינו מלחמת בוץ נגד הים וקראנו לה מלחמת כוח הקקי בכוח המים).
קיבלתי הרבה מתנות יפות, אבל המתנה שהכי אהבתי הייתה של לילך שקנתה לי רובוטריק שהופך לכדור אש.
אתמול רציתי לישון פעם ראשונה בלי אימא ואבא וללכת לגיא ואבא אפילו הסכים. ביליתי את כל היום עם גיא ובערב כשהגענו לבית שלו לבשתי פיז'מה של גיא ותחתונים של גיא. בלילה גיא נרדם ואני ניסיתי וניסיתי גם להירדם, אבל ממש לא הצלחתי. כשכבר היה מאד מאוחר גם התחלתי נורא להתגעגע לאבא, אז אימא של גיא התקשרה לאבא ואמרתי לו לבוא. אבא בא במונית (די מהר) ולקח אותי הביתה. בדרך הוא אמר שגם כשהוא היה קטן והוא הלך לישון אצל חבר שלו אשר, היה לו נורא קשה בהתחלה להירדם. אולי פעם הבאה אני אצליח יותר. בסוף נרדמתי במיטה של אבא (והוא אפילו שכח להעביר אותי למיטה שלי אחר-כך).
נשיקות לכולם ויש אצלנו עוד שקיות יומולדת למי שפספס
