אבא טס לאמריקה

בשבוע שעבר הצטרפתי לאבא וללילך ולחברים של אבא מגוגל לטיול בירושלים. ביום שישי בלילה ישנו במלון מעל קפה סמדר, היה שם כיף והצטערתי נורא שרק נשארנו שם ללילה אחד.

בבוקר גיליתי שאבא שכר ואן לבן ענקי כדי שכולנו נוכל לנסוע יחד. אז לקחתנו את הואן למערת הנטיפים (שפעם הייתי קורא לה מערת החטיפים) ובדך לימדתי את כולם שירים של ילדים כמו "שניים סינים עם כינור גדול" ו-"עמוק, עמוק בשירותים".

כשהגענו למערה, אני לא הרגשתי כל כך טוב וגם לילך לא הרגישה כל כך טוב (בעצם כי לא מרגישה כל כך טוב מאז שבוע שעבר) וקצת בכיתי רק רציתי שאבא ייתן לי להתפנק ויחזיק אותי על הידיים רוב הזמן. לפני שנכנסנו למערה ראינו סרט על איך נוצרות מערות נטיפים. הסבירו לנו שסלע גיר נוצר מהמון צמחים ויצורים קטנטנים שמתים ושוקעים לתחתית הים. אחר כך סלעי הגיר מתרוממים מעל הים והגשם שמחלחל לתוך ההר עושה מערות עם נטיפים. הדבר היחיד שלא הבנתי היה למה כל היצורים היו צריכים למות. בכל מקרה הסרט הזה היה קצת מפחיד ולא רציתי להיכנס למערה. בסוף אבא שלי (שאני קורא לו עכשיו בשם חיבה אָבּי) הסכים להרים אותי על הכתפיים, ובאמת בתוך המערה היה חשוך וקצת מפחיד אבל בסוף נרגעתי ונהניתי וראיתי נטיפים בצורה של תנין ושל שמוליק קיפוד ושל מכשפה ושל אוזניים של פיל.

אחרי מערת הנטיפים כבר ממש נמאס לי מלהיות כל הזמן עם מבוגרים (בעיקר אחרי שלילך החליטה לנסוע לתל אביב לנוח). אבל אבא שוב החליט עלי ואמר שאנחנו נוסעים לחוות יערן לעשות פיקניק. אני כעסתי נורא, אבל בסוף הסכמתי... ונחשו מה קרה אז?

בחווה פגשנו לגמרי במקרה את החברים הכי טובים שלי יובל ונעמי ואת ההורים שלהם עושים פיקניק ממש לידינו. סופסוף היה לי עם מי לשחק ויובל ואני גם הסתכלנו על הגדיים החמודים שנולדו בחווה. בסוף היום חזרנו לתל אביב. וביום ראשון בבוקר לילך אפילו לקחה אותי לגן – איזה כיף. אחר כך, ביום חמישי לילך גם אספה אותי מהגן ובילינו יחד כמה שעות לפני שאבא חזר מהעבודה (הוא כל הזמן עובד עכשיו, כי הוא טס לאמריקה ביום ראשון). לילך קנתה לי פאוור ריינגר מגניב שעשוי ממגנטים ושיכול לפרק את הראש ואת הידיים שלו:

ביום שישי יובל ונעמי באו לבקר אותי בפעם הראשונה בבית החדש בתל אביב. אחרי ששיחקתי איתם המון, נסענו עם לילך לבקר את ההורים שלה ברמת אביב (יש להם אקווריום מלא דגי זהב) אבל אני נרדמתי בדרך ולא ראיתי כלום.

בשבת בבוקר יצאנו לארוחת צהרים בבית של סבא וסבתא בירושלים. אני ישנתי כל הדרך. כשקמתי גיליתי שאבא ולילך הספיקו לעשות עיקוף דרך פארק קנדה וללכת לאיבוד ואפילו לשקוע עמוק, עמוק בבוץ,

ככה שרק ג'יפ עם חבל ארוך הצליח להוציא אותנו משם. אני לא מאמין שכל זה קרה בזמן שאני ישנתי אבל אבא הראה לי תמונות.

כשהגענו לירושלים בכיתי כרגיל שאני לא רוצה ללכת לבית של סבתא איירין וסבא זאב

ואחר כך בכיתי כרגיל שאני לא רוצה לעזוב את הבית של סבתא איירין וסבא זאב (יש להם משחק כדורגל לוח חדש ומגניב).

בדרך חזרה לתל אביב עצרנו בעין לימון להאכיל את דגי הזהב בפרורי חלה שלקחתי מסבתא, אבל הדגים לא היו אז אכלתי את הכול בעצמי.

משם הלכנו לבקר את בתדודה שלי גיל (שעדיין לא קנינו לה מתנה ליומולדת) וכרגיל היה כיף אצל גיל. בסוף חזרנו עייפים ורעבים הביתה לתל אביב. אני רציתי לאכול מרק קובה (כי יש בפמים בי-12 וכל מיני דברים בריאים) ואבא הספיק ללכת לסופר ולהכין לי מרק טעים בשלושים דקות.

לפני שנרדמתי ביקשתי מאבא שלא יטוס מחר לאמריקה כי אני אתגעגע עליו נורא. בכיתי קצת וגם אבא היה עצוב. הצעתי שאולי מישהו אחר מגוגל יטוס במקומו, ואבא אמר שהוא ינסה למצוא מישהו. אמרתי לאבא שאני אוהב אותו ונרדמתי. אני מקווה שהוא יהיה פה מחר.

על בתי ספר, ימי הולדת והורים שצריכים תשומת לב

ביום שישי לפני שבועיים הלכנו אבא, אימא ואני לביקור בבית הספר החדש שאולי אני אלך אליו בשנה הבאה. קמנו מאד מוקדם בבוקר ואבא ואימא רבו כל הדרך. כשהגענו לבית הספר אני החלטתי שאני לא רוצה להיות שם והתחלתי לבכות. בכיתי ובכיתי וביקשתי מאבא כל הזמן ללכת הביתה. אבא המרגיז הזה אמר שאנחנו צריכים להישאר לכל הביקור, אז בכיתי נורא ואמרתי לו שאני לא אוהב אותו ושאני רוצה ללכת לבית של אימא. בסוף אימא הסכימה לקחת אותי הביתה לנוח. אבא ואימא המשיכו לריב אחר כך בטלפון, אני חושב שכל אחד מהם רוצה שאני אוהב אותו הכי הרבה בעולם. בבוקר אחרי אורן ראה אותי משחק עם הגרביים שלי. הסברתי לו שהגרביים האלה מעצבנות כי הם לא מפסיקות להתקוטט ושאני כל הזמן צריך להסביר להן שאני אוהב את שתיהן במידה שווה.

את אבא ראיתי בסוף רק בשבת בבוקר כשנסענו באוטו של לילך לבאר שבע לבקר את עופרי, מרים ואיל (וגם את אלון חבר שלי שגר בבית לידם). בדרך לשם אבא סיפר לי במשך שעתיים בערך את כל הסיפורים של מלחמת הכוכבים. כשהגענו לבאר שבע גילינו שאלון היה ממש חולה כל השבוע, אז היה אסור לי לראות אותו. מזל שהטרקטורון של אלון היה בחוץ:

מבאר שבע המשכנו לנסוע לירושלים. בדרך היה המון שלג, אבל אני ישנתי. מזל שאבא צילם תמונות כדי שגם אני אוכל לראות:

אחרי שעברנו את חברון והגענו לירושלים עשינו פיקניק קטן ליד מקום שנקרא המנזר של סנט-אליאס:

פתאום הגיע עדר גדול של כבשים. חלק מהכבשים היו ממש חמודות כי היו להם פעמונים על הצוואר שעשו צלצולים נחמדים:

אבל אז כבשה אחת מאחרוי ועשתה מההההההההה חזק ליד האוזן שלנו. אני נבהלתי קצת והלכתי לשבת באוטו:

משם המשכנו לבית בירושלים לאסוף עוד כמה חפצים. בדרך לשם עברנו דרך רחוב חדש שעולה מעמק רפאים. אני קורא לרחוב הזה רחוב נקניקיה (סתם כי הוא ארוך וככה החלטתי). בסוף רחוב נקניקיה יש כיכר ענקית שקוראים לה כיכר דונאט (שזה סוג של סופגנייה עגולה). אבא הזכיר לי שמיכל (שהייתה חברה שלנו פעם) המציאה את השם הזה. נסענו עוד כמה דקות בשקט לכיוון הבית ולי היו מחשבות עצובות, אז אמרתי לאבא שאני כועס עליו ועל אימא שהם נפרדו.

משם המשכנו לביקור אצל סבא וסבתא. אבל הכי טוב היה לחזור לבית בתל אביב. מה שהיה גם כיף היה שביום אחר כך בא לבקר אותנו ליים ואימא שלו עידית. היה כיף לשחק ביחד עד שאבא החליט לפי שליים הלך שאני צריך לתת לו את סופרמן-פיצה שגזרנו מקרטון. אני כעסתי מאד והחלטתי לא לתת לליים ואז גם הוא בכה. אבא מאד כעס עלי ובסוף התקשרתי לליים ואמרתי לאימא שלו שאני מוכן להשאיל לו את סופרמן פיצה לכמה זמן שהוא רוצה (למרות שלא כל כך רציתי). אבל בסוף שכחנו מזה וסופרמן פיצה נשאר אצלי בבית.

ביום חמישי שעבר הלכתי לשיחה בבית הספר החדש, שנקרא בית הספר הדמוקרטי. אני קצת השתוללתי מתחת לכיסאות בזמן שאימא ואבא דיברו שטויות של מבוגרים עם שלושת האנשים ששאלנו אותנו שאלות. אבא ואימא מאד השתדלו להתנהג יפה (לא כמו פעם שעברה) ולהגיד הרבה מילים יפות כמו כמה הבן שלהם מוכשר ויצירתי. כששאלו אותי מה אני אוהב להכין, הסברתי שבעיקר כלי נשק כמו סכינים, חרבות, גרזנים, קלשונים, אקדחים ורובים. אבא ניסה להסביר לי משהו על פתרון סכסוכים בדרכי שלום, אבל לא ממש הקשבתי.

ביום שישי אחרי כן הלכנו ליומולדת של גיל – שהיה ממש כיפי – פתאום אני נזכר שעוד לא קנינו לה מתנה. אז גיל אם את קוראת את הבלוג שלי תתקשרי ותגידי לי מה את רוצה. אבא שלי בדיוק טס לאמריקה עוד מעט והוא מאוד, מאוד אוהב לקנות שם מתנות. אחרי היומולדת של גיל הלכנו לבקר חברים של אבא בירושלים שקוראים להם רועי ויעל. לרועי ויעל יש חתולה חמודה שקוראים לה קלמנטינה. בהתחלה ניסיתי ללטף אותה אבל בסוף סתם רדפתי אחריה (כרגיל).

רועי ויעל השאילו לנו סרט ממש יפה שנקרא "אגדות עמים" ויש בו סיפור על חייל שתפס את המוות בשק שלו, על נסיכה שמתחפשת למפלצת, על ילד אחד שיש לו חבר שהוא ענק בלי לב ועל מספר סיפורים אחד, שיום אחד חסר לו סיפור והוא מפסיד בהתערבות והופך לארנב. ראיתי את כל הסיפורים בערך חמש פעמים בשבועיים האחרונים והכי אני אוהב את הסיפור על הענק בלי הלב, למרות שוא קצת עצוב, כי בסוף הורגים את הענק ולא נותנים לו סיכוי להשתנות.

בשבת לילך לקחה אותנו ליומולדת של ילדה שקוראים לה מיכל. למיכל היה יומולדת עם המון ממתקים בבית היפה שלה ושל אימא שלה מאיה. למיכל גם היה אוגר חמוד, וחתול חמוד וחדר חמוד מלא בתמונות של שלגייה. למרות כל זה מיכל בכתה כל היומולדת שלה ולא הפסיקה לבכות לרגע גם שכל האורחים הלכו. אבא סיפר לי שגם אני בכיתי בכל הימי ההולדת הראשונים שלי – כנראה שככה זה עם ילדים.

מהיומולדת הלכנו לגן משחקים ושחקתי בגיבורי-על עם אבא ולילך. אני הייתי סופר-סייק, אבא היה איש המסטיק הסגול (שהוא פחות חזק), ולילך הייתה לבבית (שזו גיבורת על שאימא שלי המציאה). אחר כך לילך הלכה לבית מרקחת ואבא ואני מצאנו ערימת שלג ענקית שהביאו למרכז ויצמן, כדי שגם הילדים בתל אביב ידעו מה זה שלג. אבא ואני עשינו מלחמת שלג ענקית ובסוף אני קצת בכיתי (כי נכנס לי של לחולצה) וגם קצת צחקתי (כי לאבא הכנסתי שלג למכנסים). כשהגענו הביתה סופסוף ראינו את אגדות עמים ונרדמנו.