תצוגת ה-nerf שלי

יהלי ואני מקבלים תעודת הצטיינות בטקס סיום כיתה א'

כל הכבוד ליהלי

שלום כיתה אלף

הופ עברה שנה...
אמא ואורן התחתנו
אבא ולילך מתחתנים עוד כמה חודשים
ואני עליתי לכיתה אלף
החיים טסים כשאתה בן שש

עכשיו אני בן חמש

המון, המון זמן לא כתבתי בבלוג אז יש לי הרבה מה לספר

אבא ואני כבר חצי שנה בתל אביב וכבר יש לנו מקומות שלנו שאנחנו מאד אוהבים כמו קפה מסריק (שבו אנחנו שותים שני שייק מנגו), מאנטה ריי (שניצלים קטנים ופרנץ טוסט) וטיולים ברוטשילד. פעם שהלכתי ברוטשילד עם אבא, אבא פתאום החליט לשים אותי על עץ ולצלם אותי (אפילו שבכלל לא רציתי):

אבא אתה לא מחליט עלי! מתי תבין את זה כבר.

אחר כך אבא טס לניו יורק לשבוע וקצת התגעגעתי, אבל כשהוא חזר הוא ולילך לקחו אותי לקניון ארנה. שם ראינו דגים בים והאכלנו אותם בפיתה, ואנחנו אכלנו שניצלים וצ'יפס עם המון קטשופ ולילך אפילו לקחה אותי לעשות סיבובים במכוניות המתנגשות (כי אבא היה עדיין קצת עייף):

שבוע אחרי נסענו לעין פואר ושם בילינו עם חברים של לילך שקוראים להם חנן ועינת. בהתחלה אבא ואני קפצנו לבריכה והסתכלנו על הדגים.

אחר כך חנן לימד אותי לתפוס ולזרוק פריזבי מיוחד שיש לו. כשלילך הלכה לעשות פיפי (היא כל הזמן עושה פיפי), היא מצאה משהו מ-ד-ה-י-ם...

נחש אמיתי (אבל מת).

אבא הרים אותו על מקל ואני אפילו נגעתי בו קצת (אורן הסביר לי פעם שאבא שלי חוקר והוא עושה פלפרציות בעכברים, אבל כנראה שלא בנחשים כי לאבא לא היה לו מושג מה לעשות עם הנחש שמצאנו, אז בסוף זרקנו אותו שם).

כשחזרנו לירושלים הלכנו עם חנן ועינת לגג של המנזר בעיר העתיקה וראינו את כיפת הזהב:

ביום אחר כך קרה משהו מפחיד כי אני שיחקתי בחדר שלי (בלי בגדים) ופתאום קראתי לאבא והוא לא היה שם. חיפשתי אותו בכל הבית והוא פשוט נעלם. אז אני התחלתי לבכות ולחפש אותו בחדר מדרגות ולא מצאתי אותו בשום מקום. בסוף, ריקי השכנה שלנו שמעה אותי בוכה ופתחה את הדלת ועזרה לי להירגע עד שאבא חזר (הוא הלך לזרוק בקבוקים למחזור – האבא המכעיס הזה).

לפני שלושה שבועות הלכנו לטיול בירדן. נסענו באוטו של לירון ומיכאל (חברים של לילך ושל אבא). בירדן פגשנו את סבא שלקחת אותנו לראות את המפעלים שלו בעקבה (מפעל לצינורות ענקיים של תחנות כוח, מגדל גבוה מאד של מים ואפילו מפעל של לייזרים) ואבא אמר לי "יום אחד בני כל זה יהיה שלך" – אני מקווה שהוא באמת התכוון לזה.

היה מאד, מאד חם בירדן אז רוב הזמן אבא ואני עשינו אימונים בבריכה (אבא מלמד אותי לשחות). ביום הראשון אבא עזב אותי לשנייה בתוך הבריכה ואני הצלחתי לקפוץ לבד מאבא ועד הסולם של הבריכה ולטפס החוצה. ביום השני כבר הצלחתי לקפוץ לבריכה להסתובב ולתפוס במעקה. ביום השלישי כבר שחיתי מאבא שעמד באמצע הבריכה עד הקצה.

ביום האחרון הצלחתי לשחות בריכה ש-ל-מ-ה לבד מקצה אחד ועד הקצה השני!

:-(

בירדן אבא אמר לנו לא לדבר בעברית כי מדברים שם רק שפה שנקראת ערבית וקצת אנגלית. אבא היה קצת לחוץ והרבה פעמים לא היה לו סבלנות (אולי כי אמרתי לו לפני כמה שבועות שאני מבטל את "סבלנות" ואת "רשלנות", שתי מילים מעצבנות שהמבוגרים תמיד אומרים לי שהם כועסים עלי).

בכל מקרה אבא היה קצת לחוץ בירדן, ואני בכיתי כמה פעמים רק בגללו. הכי גרוע היה ביום שנסענו לפטרה, בדרך אבא ישן ולא עשה צרות (הוא אפילו קנה לי עין כחולה בעצירה שעשינו). לילך הסבירה לי שיש "עין" שהיא רעה ועם תהיה לי העין הכחולה היא תוכל להגן עלי מהעין הרעה.

כשהגענו לפטרה היה מאד, מאד חם ואבא לא מצא את קרם הגנה שלנו, ואז הוא נעלם לי פתאום. התחלתי לבכות ואז הוא יצא מאיזה חנות שהוא נכנס עליה לחפש קרם הגנה. בכל מקרה המשכתי לבכות עד שמצאתי איזה סלע לטפס עליו ולהירגע:

בירידה לפטרה רציתי שאבא ירים אותי והוא לא הסכים והוא ולילך התווכחו כל הזמן ואני בכיתי שוב. כשנכנסנו לשביל לפטרה נהיה קצת פחות חם ואני הלכתי בתוך תעלת קטנה שמצאנו (שהובילה פעם מים לעיר):

הארמון בפטרה היה מדהים וראינו גמלים וצבעים יפים בסלע:

אחר כך מצאנו אוהל שבו עצרנו לשתות ואני החזקתי סכינים אמיתיות שמכרו שם:

כשכבר היה ממש, ממש שיא החום, לילך, מיכאל ולירון התחילו לעלות חזרה לאוטו, אבל אבא רצה להמשיך לרדת בוואדי ולראות את סוף העיר. אני לא רציתי (ובכיתי בפעם השלישית באותו היום). בסוף אבא לקח אותי על הכתפיים והגענו לקצה הרחוק של העיר. בזמן הזה אפילו לאבא כבר נגמר הכוח, אז הוא עשה לי הפתעה ולקח חמור קטן שעליו רכבנו חזרה עד הארמון. בארמון חיפשנו עגלה שתיקח אותנו מחוץ לעיר והתחלנו לרדוף אחרי אחת שהתחילה לנסוע, רצנו המון, המון זמן בעלייה אבל לא תפסנו את העגלה. מה שכן תפסנו היה סוס, ואבא עשה לי עוד הפתעה ולקח אותי על הסוס עד ליציאה מפטרה. מה שהיה עצוב זה של הייתה לנו מצלמה לצלם את החמור ואת הסוס ואמרתי לאבא שהילדים בגן אף פעם לא יאמינו לי (בכל מקרה מה שלילך כן הספיקה לצלם זה את הגמל העייף הזה ששכב בדרך):

בקיצור בירדן היה קצת כיף וקצת לא כיף. ראינו הרבה תמונות של המלך ושל אבא שלו (שכבר מת) אבל מה שהכי חשוב זה שאני עכשיו יודע לשחות ואבא לוקח אותי פעמיים בשבוע לים בשביל להתאמן.

ביום אחרי שחזרנו מירדן היה לי חלום ממש, ממש מפחיד. החלום היה ל כך מפחיד שלא הסכמתי לספר אותו לאף אחד, אפילו לא לאבא ולא ללילך. החלום גם השאיר לי מחשבה מאד מפחידה בראש. ניסיתי להוציא את המחשבה מהראש בכל הכוח (ואפילו שמתי את הראש בתוך הכריות של הספה כדי שהמחשבה תצא – אבל היא לא יצאה). בסוף אבא הציע שאני יצייר ציור, ואני ציירתי ציור עם עין מפחידה באמצע. אחר כך קצת נרגעתי וסיפרתי לאבא שבחלום הייתי צריך להציל את לילך מתוך העין המפחידה.

זהו, שבוע שעבר הייתה לי יומולדת כיפית שאבא ואימא הכינו לי בים. באו המון ילדים, גם מהמשפחה שלי (אלייה, גיל ועופרי) וגם מהחברים שלי מהגן בירושלים (גיא וקשת) וגם מהגן שלי עכשיו (גיא, יאלי, ליים, נועם וכמה בנות שהזמנתי). אבא מצא בקבוק עם מכתב מהים שהוביל אותנו למטמון שהיה קבור עמוק בחול. אני מצאתי את רוב הפתקים בדרך (כי קצת ראיתי איפה אבא החביא אותם). בדרך גיא דרך על זכוכית והרגל שלו נחתכה וירד לו המון, דם, אבל בסוף הוא נרגע וכולם נהנו מאד (בעיקר גל ואני שעשינו מלחמת בוץ נגד הים וקראנו לה מלחמת כוח הקקי בכוח המים).

קיבלתי הרבה מתנות יפות, אבל המתנה שהכי אהבתי הייתה של לילך שקנתה לי רובוטריק שהופך לכדור אש.

אתמול רציתי לישון פעם ראשונה בלי אימא ואבא וללכת לגיא ואבא אפילו הסכים. ביליתי את כל היום עם גיא ובערב כשהגענו לבית שלו לבשתי פיז'מה של גיא ותחתונים של גיא. בלילה גיא נרדם ואני ניסיתי וניסיתי גם להירדם, אבל ממש לא הצלחתי. כשכבר היה מאד מאוחר גם התחלתי נורא להתגעגע לאבא, אז אימא של גיא התקשרה לאבא ואמרתי לו לבוא. אבא בא במונית (די מהר) ולקח אותי הביתה. בדרך הוא אמר שגם כשהוא היה קטן והוא הלך לישון אצל חבר שלו אשר, היה לו נורא קשה בהתחלה להירדם. אולי פעם הבאה אני אצליח יותר. בסוף נרדמתי במיטה של אבא (והוא אפילו שכח להעביר אותי למיטה שלי אחר-כך).

נשיקות לכולם ויש אצלנו עוד שקיות יומולדת למי שפספס

על בדידות, חברים, דגים וחתולים

לפני שלושה שבועות אבא ואני יצאנו לטיול ביום שישי בערב. אבא היה קצת בודד באותו הזמן והחלטנו ללכת לטיול על על החוף. היה קצת קר וחשוך ולא היה לנו איפה לאכול ארוחת ערב, אז אבא ואני ישבנו לאכול צ'יפס ושניצל במסעדה שהייתה קצת מלוכלכת לא רחוק מהים בתל אביב (היו לה פנסים אדומים בחוץ).

משם המשכנו לקפה מסריק – ששם אבא ואני תמיד מזמינים שייק מנגו. הוא תמיד רוצה להזמין אחד אבל אני מסביר לו שכדאי שנזמין שתים... אז הוא הזמין שתים. אחרי השייק מנגו מצב הרוח שלנו השתפר ואפילו שיחקתי עם אחת הכלבים שהיו שם.

ביום ראשון שאחרי כן אני ואבא הלכנו לגינת ראשונים עם אביה מהגן שלי ועם אמא שלה נטלי. לאביה יש המון תלתלים יפים ואנחנו משחקים הרבה ביחד. הרכבתי את אביה על האופנוע שלי – היה כיף.

אחר כך אבא נסע לאוסטריה כמה ימים ואני קצת התגעגעתי אליו. הוא צילם בשבלי שם את התמונה הזאת עם חבר שלו אייל (פינק):

בשבת כשהוא סופסוף חזר מאוסטריה אבא אסף אותי מהבית של אימא (אני פגשתי אותו במדרגות):

נסענו על האופניים לחוף הדולפינריום וטיילנו ביחד על המזח. שם פגשנו דייג נחמד שקראו לו דויד.

דויד הרשה לי להחזיק את הדג שהוא תפס אבל הדג היה מאד חלקלק ונפל לי מהיד אל מתחת לסלעים. אבא ניסה למצוא את הדג שם, אבך לא הצליח. בסוף אבא אמר שיש כנראה מים מתחת לסלעים של המזח והדג בטח מצא דרך לשחות חזרה למשפחה שלו בים. אני מקווה שהוא צודק...

כשחזרנו לחוף אבא, כיסה אותי בחול והידק אותו חזק חזק (הוא אפילו דרך עליו ברגלים), אבל בסוף אני הצלחתי לצאת – וקצת כעסתי על אבא, אבל גם סלחתי לו מהר מהר.

בשישי שעבר אבא ולילך (ששוב מנסים להיות ביחד) אספו אותי מאימא ורצו לקחת אותי לקנות גלידה ואז לנסוע לשוק של חולצות טי-שרט (קוראים להם ככה כי בצורה של האות T). אני בכלל רציתי לקנות צעצוע חדש, אבל אבא לא הסכים. כשאבא התחיל לנסוע על האופניים דרך נחלת בנימין, כעסתי עליו וביקשתי שיסע דרך השוק. בהתחלה הוא לא הבין איזה שוק, אבל אז הוא הבין שאני רוצה לעבור דרך שוק הכרמל. כשהגענו לשוק, אבא אמר שאי אפשר לעבור עם אופניים דרך השוק. אני הצעתי שלילך תשמור על האופניים, אבל אבא אמר שאנחנו צריכים להישאר כולם ביחד, אז הסברתי להם איך לקשור את האופניים לעמוד שהיה שם לא רחוק. אחרי שהאופניים היו קשורות, אני מהר מהר רצתי לתוך השוק. כשאבא ולילך מצאו אותי, כבר הייתי בתוך חנות הצעצועים שלי - ואפילו מצאתי כבר רובוטריק חדש (שיודע להפוך למטוס ולפצצה). בסוף אבא הסכים לקנות לי אותו – אבא חמוד :- (

זהו – אתמול אבא ואני נסענו בבוקר לגן וגילינו שהגן שלנו סגור. אבא אמר שכנראה שחג המימונה הוא חג רשמי בדרום תל-אביב. בכל מקרה עשינו יחד טיול ארוך על האופניים דרך כל הטיילת ועד הנמל ביפו (שם יונה הנביא לקח אונייה לברוח תרשישה). היה שם ריח מאד מסריח וקצת מלוכלך, אבל כשיצאנו מהנמל והתחלנו לטפס לכיוון הבית של חבר שלי גיא ראינו בתים מאד יפים ואפילו מצאנו כמה חתולים חמודים. אני ליטפתי אחד מהם והוא דיגדג אותי חזרה. החלטתי לקורא לו דיגדוגי – ולבקר אותו כל כמה ימים כדי שהוא יהיה חבר ממש טוב שלי.

אבא מתי יהיה לי כבר חתול משלי?

חודש קצת עצוב, וקצת מפחיד, וקצת כואב אבל גם קצת שמח

בגלל שלא כתבתי חודש אני אספר ממש קצת על כל הדברים שעשינו. דבר ראשון רציתי לספר שאבא ואני נוסעים הרבה באופניים שלו ואנחנו מגיעים לכל מיני מקומות יפים ומעניינים כמו החוף בתמונה הזו:

אבל כמו שתקראו בסוף לנסוע על אופניים זה גם מאד מסוכן אז תזהרו!!!

כבר לפני חודש אבא חזר במטוס מאמריקה (הוא לא הביא לי כלום חוץ מאת עצמו - אבל הוא הסביר לי שגם זה משהו):

ביום שהוא נחת הוא קם מאד מאוחר ולילך ואני שהשתעממנו בנתיים הזמנו את מאיה ומיכל לבוא לבקר אותנו. כשאבא סופסוף קם הוא היה במצב רוח לא כל-כך טוב. אני התחבאתי לו באחד המדפים של התחנת מכבי אש שלי:

בשבוע אחר כך נסענו לקיסריה ופגשנו את מרים, איל ועופרי :

אבא ואני מצאנו מנהרה של דרקונים שעברה מתחת לאקוודוקט (שזה סוג של גשר שהוביל פעם מים לפני המון שנים). בהתחלה פחדתי להיכנס אבל אבא הסביר לי שאין ממה לפחד ובסוף אני עברתי ראשון ואפילו מצאתי את היציאה בצד השני:

אבא הזהיר אותי שאני צריך להתכופף לפני היציאה כדי לא לקבל מכה בראש – אבל קיבלתי בכל זאת - וזה קצת כאב (אבא יצא אחרי וגם הוא קיבל מכה בראש – אבל זה כבר היה קצת מצחיק). אחר כך הלכנו ברגל לנמל קיסריה:

בדרך פחדתי נורא כי ראיתי נחש – אבל בסוף הסתבר שזה היה רק חרדון. אחר כך מצאנו ספינת דייגים על החוף:


אכלנו גלידה למנה ראשונה וישבנו במסעדה לאכול צ'יפס ואוכל של מבוגרים. היה כיף למרות שבדרך הביתה עברנו דרך הבית של ההורים של לילך ואבא ולילך כעסו קצת אחד על השני.

שבוע אחר כך הלכתי בשבת בבוקר עם אבא לשדרה לפגוש את יוסי, ליטל , עמית הקטן ואת בסקי השובב. היה ממש כיף להשתולל עם בקסי. לילך הצטרפה אלינו אחרי שעה בערך, אבל היא הלכה פתאום - ומאז לא ראיתי אותה יותר :-(

כמה ימים אחר כך אבא סיפר לי שהם נפרדו והקריא לי מכתב שלילך שלחה לי:

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-

17 במרץ 2008

אראל יקר,
בטח שמת לב שזה כבר כמה ימים שאני לא ישנה איתכם, עם אבא ואיתך, בבית. אבי ואני ניסינו להיות חברים טובים, קצת כמו שאתה חבר טוב של גל ויובל מהגן של רחל. אבל למרות שניסינו להיות חברים טובים זה לא כל כך הסתדר לנו ועכשיו אנחנו נפרדים ואומרים אחד לשני יפה שלום ובהצלחה בהמשך הדרך של כל אחד מאיתנו. הפרידה של אבי ושלי אומרת שגם אנחנו, אתה ואני, לא נתראה כבר כמו קודם. חשוב לי שתדע שההיכרות שלי איתך מילאה אותי שמחה והתפעלות ממך. אתה ילד יפה ונבון, מצחיק וכייפי, חמוד ורגיש בצורה מיוחדת.

נהניתי מאוד להיות לידך; לעשות איתך קרבות כריות, לגזור ולקשט יחד איתך דגים לקבוצת הילדים בעבודה שלי, לטייל איתך בקניון (אני ממשיכה להשוויץ בשרשרת שבחרת לי...) ולנסוע איתך יחד לבקר את סבא וסבתא, דודה מרים, דודה אפרת, יואב, יובל, נעמי והחתולה קלמנטינה. היה לי נעים כשהתגנבת בבוקר למיטה ותפסת לאבא ולי את האמצע ונהניתי לשחק איתך סנייק (ובמיוחד לרקוד איתך לצלילי המשחק...). הייתה לי חוויה מעניינת לצחצח לך לפעמים שיניים ולקרוא לך סיפור בלילה (כשאבא עבד עד מאוחר). היה לי כיף לעשות איתך ועם אבא תחרויות אופניים, לקחת אותך באוטו בבוקר לגן, לשמור עליך כשפחדת קצת מהחושך ולדאוג שקיבלת מכה בראש כשבעצם מי שבאמת קיבל מכה בראש היה בכלל הלוחם האדום....

יש לך אבא מיוחד שאוהב אותך מאוד ורוצה שיהיה לך טוב ונעים, מגדל אותך עם הרבה חום, מטפח אותך ומשקיע בך המון. זה קצת עצוב שאתה ואני התקרבנו כל-כך ועכשיו אנחנו צריכים להיפרד. אבל אתה יודע, אראל, גם הגדולים עושים לפעמים קצת טעויות, אולי בגלל שגם בהם, עמוק, עמוק בפנים, יש עדיין ילדים וילדות קטנים שחולמים עוד להיות "סופר-מן פיצה" ונסיכות מהאגדות.

חשוב לי שתדע שאני אוהבת אותך מאוד ואני אמשיך לאהוב אותך גם כשלא נתראה. אני יודעת שזה נשמע מוזר – איך אפשר להמשיך לאהוב מישהו אם לא רואים אותו? אני אסביר לך איך – החוויות שהיו לנו יחד, כל הדברים שהזכרתי קודם ועוד הרבה, הרבה, הרבה אחרים, יישארו אצלי עמוק בלב, ככה שיהיה לי מין אראל קטן, קטן כזה בתוך הלב שלי ואני אשמור עליו יפה-יפה ואלך איתו הלאה, ממקום למקום, בהמשך החיים שלי (האראל הקטן יהיה אצלי בלב, אני יודעת שאתה בעצמך כבר מאוד, מאוד גדול...). אני מקווה שתוכל לשמור לך בלב גם מין לילך קטנה, קטנה כזאת שתזכיר לך את החוויות הנעימות שהיו לנו...וגם אם תכעס עליי לפעמים אני אבין, כי זה באמת מרגיז ומכעיס כשצריך לפעמים להיפרד בחיים.

כמו שכתבתי קודם, אני שמחה שפגשתי אותך וחושבת שאתה ילד קסום ומיוחד ומאחלת לך את כל הטוב בעולם שאני יכולה לאחל. לילך

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-

אם אתם לא יודעים אז זותי החתולה קלמנטיה (היא החתולה של רועי ויעל חברים שלנו מירושלים שהשאילו לנו את הסרט אגדות עמים)

היום בדוק אמרתי לאבא שאני מתגעגע כבר ללילך – ושהיא הייתה מאד נחמדה. אבא אמר שגם הוא מאד מתגעגע. אבל הסכמנו שהכי חשוב ששנינו תמיד נשאר ביחד (אבל בעצם לפעמים אני בכלל אצל אמא).

לפני שבועיים היה פורים ואורן ואני חשבנו ביחד על מה להתחפש. החלטתי שאחרי שלא התחפשתי בשנה שעברה, השנה אני אתחפש למסטיק. אבא עבד קשה שלושה ימים (ואמא ואורן עזרו לו גם קצת) .בסוף תחפושת הייתה מוכנה:

כשהגעתי לגן קצת התביישתי והורדתי את התחפושת (כי עידן הגדול צחק עלי) אבל אלי החמודה בא אלי ואמרה שהיא אוהבת את התחפושת שלי (אז לבשתי אותה שוב):

גם כל המשפחה באה לבקר אותנו ביום שישי, אני שחקתי בעיקר עם גיל:

ביום ראשון סבתא לקחה אותי לראות סרט על ילד שפגש את המפלצת מלוך-נס:

זה היה הפעם הראשונה שלי בקולנוע (למרות שאבא אמר שכשהייתי קטן הלכתי לסרט שנקרא צ'רלי ומפעל השוקולד). מאד, מאד נהניתי בסרט – אז סבתא אמרה שאולי נלך שוב עוד כמה ימים (סבתא - לא לשכוח!).

שבוע שעבר אבא ואני נסענו על האופניים של אבא לחוף שנקרא מציצים. אבא קצת הרגיז אותי כי הוא לקח אותי לתוך הים והוא התרחק מהחוף. אמרתי לו שאני פוחד אבל הוא לא חזר מיד – רק אחרי הרבה זמן – המרגיז הזה.

אחרי שאכלנו צ'יפס ושניצל נסענו לכיוון הבית. אבא אמר לי לא להירדם בכיסא של האופניים. אמרתי לו שאני ערני, אבל בסוף נרדמתי. אחר כך קרה דבר מאד, מאד מפחיד כי הראש שלי בלט מחוץ לכיסא ילדים ואבא נסע ליד עמוד חשמל עם האופנים והראש שלי התנגש בעמוד חשמל ואפילו ירד לי דם בפה. קמתי ובכיתי המון זמן. אבא מהר, מהר לקח אותי הביתה על הכתפיים, אבל רק בלילה אחרי שאימא והרופא באו לבקר הצלחתי סופסוף קצת להירגע. מאז יש לי בלוטה על המצח ואמא ואבא לא מרשים לי לנסוע יותר בלי קסדה.

ביום שני אבא ואני הזמנו פיצה (נחשו מאיפה...) אבל הצלחנו לאכול רק חצי. אז אבא ואני החלטנו ללכת לשנקין ולחלק את החצי השני לאנשים שאין להם אוכל ואין להם כסף. אבא החזיר את המגש בידים ואני צעקתי "למייי אייין כסףףףף????", אבא הסביר לי שעדיף לתת מתנות בסתר אז הפסקתי לצעוק ובאמת אחרי כמה דקות מצאנו מישהו שהיה ממש רעב ושמח מאד לקבל את הפיצה שלנו :-)

זהו – היום אבא אסף אותי מאמא בבוקר, והלכנו לטייל קצת בשדרה עם יוסי, ליטל ועמית הקטן - אבל בקסי לא בא :-(

אחר כך ראינו את שר הטבעות ובנינו לאבירים שלי טירה מקוביות:

בצהרים נסענו לטיול ממש, ממש רחוק מסביב לכל תל-אביב. אני שרתי "שבת בבוקר יום יפה. אמא שותה המון קפה. אבא קורא המון בלון, ולי ייקנו המון עיתון". ואז אבא החליט באמת לנסוע עד לירקון – היה ממש כיף וכשחזרנו דרך הנמל והטיילת ראינו אנשים מחופשים לגלידות ענקיות. נחשו מה קרה אז - נכון - אבא עצר וקנה לשננו גלידות ענקיות. תודה אבי.

אבא טס לאמריקה

בשבוע שעבר הצטרפתי לאבא וללילך ולחברים של אבא מגוגל לטיול בירושלים. ביום שישי בלילה ישנו במלון מעל קפה סמדר, היה שם כיף והצטערתי נורא שרק נשארנו שם ללילה אחד.

בבוקר גיליתי שאבא שכר ואן לבן ענקי כדי שכולנו נוכל לנסוע יחד. אז לקחתנו את הואן למערת הנטיפים (שפעם הייתי קורא לה מערת החטיפים) ובדך לימדתי את כולם שירים של ילדים כמו "שניים סינים עם כינור גדול" ו-"עמוק, עמוק בשירותים".

כשהגענו למערה, אני לא הרגשתי כל כך טוב וגם לילך לא הרגישה כל כך טוב (בעצם כי לא מרגישה כל כך טוב מאז שבוע שעבר) וקצת בכיתי רק רציתי שאבא ייתן לי להתפנק ויחזיק אותי על הידיים רוב הזמן. לפני שנכנסנו למערה ראינו סרט על איך נוצרות מערות נטיפים. הסבירו לנו שסלע גיר נוצר מהמון צמחים ויצורים קטנטנים שמתים ושוקעים לתחתית הים. אחר כך סלעי הגיר מתרוממים מעל הים והגשם שמחלחל לתוך ההר עושה מערות עם נטיפים. הדבר היחיד שלא הבנתי היה למה כל היצורים היו צריכים למות. בכל מקרה הסרט הזה היה קצת מפחיד ולא רציתי להיכנס למערה. בסוף אבא שלי (שאני קורא לו עכשיו בשם חיבה אָבּי) הסכים להרים אותי על הכתפיים, ובאמת בתוך המערה היה חשוך וקצת מפחיד אבל בסוף נרגעתי ונהניתי וראיתי נטיפים בצורה של תנין ושל שמוליק קיפוד ושל מכשפה ושל אוזניים של פיל.

אחרי מערת הנטיפים כבר ממש נמאס לי מלהיות כל הזמן עם מבוגרים (בעיקר אחרי שלילך החליטה לנסוע לתל אביב לנוח). אבל אבא שוב החליט עלי ואמר שאנחנו נוסעים לחוות יערן לעשות פיקניק. אני כעסתי נורא, אבל בסוף הסכמתי... ונחשו מה קרה אז?

בחווה פגשנו לגמרי במקרה את החברים הכי טובים שלי יובל ונעמי ואת ההורים שלהם עושים פיקניק ממש לידינו. סופסוף היה לי עם מי לשחק ויובל ואני גם הסתכלנו על הגדיים החמודים שנולדו בחווה. בסוף היום חזרנו לתל אביב. וביום ראשון בבוקר לילך אפילו לקחה אותי לגן – איזה כיף. אחר כך, ביום חמישי לילך גם אספה אותי מהגן ובילינו יחד כמה שעות לפני שאבא חזר מהעבודה (הוא כל הזמן עובד עכשיו, כי הוא טס לאמריקה ביום ראשון). לילך קנתה לי פאוור ריינגר מגניב שעשוי ממגנטים ושיכול לפרק את הראש ואת הידיים שלו:

ביום שישי יובל ונעמי באו לבקר אותי בפעם הראשונה בבית החדש בתל אביב. אחרי ששיחקתי איתם המון, נסענו עם לילך לבקר את ההורים שלה ברמת אביב (יש להם אקווריום מלא דגי זהב) אבל אני נרדמתי בדרך ולא ראיתי כלום.

בשבת בבוקר יצאנו לארוחת צהרים בבית של סבא וסבתא בירושלים. אני ישנתי כל הדרך. כשקמתי גיליתי שאבא ולילך הספיקו לעשות עיקוף דרך פארק קנדה וללכת לאיבוד ואפילו לשקוע עמוק, עמוק בבוץ,

ככה שרק ג'יפ עם חבל ארוך הצליח להוציא אותנו משם. אני לא מאמין שכל זה קרה בזמן שאני ישנתי אבל אבא הראה לי תמונות.

כשהגענו לירושלים בכיתי כרגיל שאני לא רוצה ללכת לבית של סבתא איירין וסבא זאב

ואחר כך בכיתי כרגיל שאני לא רוצה לעזוב את הבית של סבתא איירין וסבא זאב (יש להם משחק כדורגל לוח חדש ומגניב).

בדרך חזרה לתל אביב עצרנו בעין לימון להאכיל את דגי הזהב בפרורי חלה שלקחתי מסבתא, אבל הדגים לא היו אז אכלתי את הכול בעצמי.

משם הלכנו לבקר את בתדודה שלי גיל (שעדיין לא קנינו לה מתנה ליומולדת) וכרגיל היה כיף אצל גיל. בסוף חזרנו עייפים ורעבים הביתה לתל אביב. אני רציתי לאכול מרק קובה (כי יש בפמים בי-12 וכל מיני דברים בריאים) ואבא הספיק ללכת לסופר ולהכין לי מרק טעים בשלושים דקות.

לפני שנרדמתי ביקשתי מאבא שלא יטוס מחר לאמריקה כי אני אתגעגע עליו נורא. בכיתי קצת וגם אבא היה עצוב. הצעתי שאולי מישהו אחר מגוגל יטוס במקומו, ואבא אמר שהוא ינסה למצוא מישהו. אמרתי לאבא שאני אוהב אותו ונרדמתי. אני מקווה שהוא יהיה פה מחר.