בבוקר גיליתי שאבא שכר ואן לבן ענקי כדי שכולנו נוכל לנסוע יחד. אז לקחתנו את הואן למערת הנטיפים (שפעם הייתי קורא לה מערת החטיפים) ובדך לימדתי את כולם שירים של ילדים כמו "שניים סינים עם כינור גדול" ו-"עמוק, עמוק בשירותים".
כשהגענו למערה, אני לא הרגשתי כל כך טוב וגם לילך לא הרגישה כל כך טוב (בעצם כי לא מרגישה כל כך טוב מאז שבוע שעבר) וקצת בכיתי רק רציתי שאבא ייתן לי להתפנק ויחזיק אותי על הידיים רוב הזמן. לפני שנכנסנו למערה ראינו סרט על איך נוצרות מערות נטיפים. הסבירו לנו שסלע גיר נוצר מהמון צמחים ויצורים קטנטנים שמתים ושוקעים לתחתית הים. אחר כך סלעי הגיר מתרוממים מעל הים והגשם שמחלחל לתוך ההר עושה מערות עם נטיפים. הדבר היחיד שלא הבנתי היה למה כל היצורים היו צריכים למות. בכל מקרה הסרט הזה היה קצת מפחיד ולא רציתי להיכנס למערה. בסוף אבא שלי (שאני קורא לו עכשיו בשם חיבה אָבּי) הסכים להרים אותי על הכתפיים, ובאמת בתוך המערה היה חשוך וקצת מפחיד אבל בסוף נרגעתי ונהניתי וראיתי נטיפים בצורה של תנין ושל שמוליק קיפוד ושל מכשפה ושל אוזניים של פיל.
אחרי מערת הנטיפים כבר ממש נמאס לי מלהיות כל הזמן עם מבוגרים (בעיקר אחרי שלילך החליטה לנסוע לתל אביב לנוח). אבל אבא שוב החליט עלי ואמר שאנחנו נוסעים לחוות יערן לעשות פיקניק. אני כעסתי נורא, אבל בסוף הסכמתי... ונחשו מה קרה אז?
בחווה פגשנו לגמרי במקרה את החברים הכי טובים שלי יובל ונעמי ואת ההורים שלהם עושים פיקניק ממש לידינו. סופסוף היה לי עם מי לשחק ויובל ואני גם הסתכלנו על הגדיים החמודים שנולדו בחווה. בסוף היום חזרנו לתל אביב. וביום ראשון בבוקר לילך אפילו לקחה אותי לגן – איזה כיף. אחר כך, ביום חמישי לילך גם אספה אותי מהגן ובילינו יחד כמה שעות לפני שאבא חזר מהעבודה (הוא כל הזמן עובד עכשיו, כי הוא טס לאמריקה ביום ראשון). לילך קנתה לי פאוור ריינגר מגניב שעשוי ממגנטים ושיכול לפרק את הראש ואת הידיים שלו:
ביום שישי יובל ונעמי באו לבקר אותי בפעם הראשונה בבית החדש בתל אביב. אחרי ששיחקתי איתם המון, נסענו עם לילך לבקר את ההורים שלה ברמת אביב (יש להם אקווריום מלא דגי זהב) אבל אני נרדמתי בדרך ולא ראיתי כלום.
בשבת בבוקר יצאנו לארוחת צהרים בבית של סבא וסבתא בירושלים. אני ישנתי כל הדרך. כשקמתי גיליתי שאבא ולילך הספיקו לעשות עיקוף דרך פארק קנדה וללכת לאיבוד ואפילו לשקוע עמוק, עמוק בבוץ,
ככה שרק ג'יפ עם חבל ארוך הצליח להוציא אותנו משם. אני לא מאמין שכל זה קרה בזמן שאני ישנתי אבל אבא הראה לי תמונות.
כשהגענו לירושלים בכיתי כרגיל שאני לא רוצה ללכת לבית של סבתא איירין וסבא זאב
ואחר כך בכיתי כרגיל שאני לא רוצה לעזוב את הבית של סבתא איירין וסבא זאב (יש להם משחק כדורגל לוח חדש ומגניב).
בדרך חזרה לתל אביב עצרנו בעין לימון להאכיל את דגי הזהב בפרורי חלה שלקחתי מסבתא, אבל הדגים לא היו אז אכלתי את הכול בעצמי.
משם הלכנו לבקר את בתדודה שלי גיל (שעדיין לא קנינו לה מתנה ליומולדת) וכרגיל היה כיף אצל גיל. בסוף חזרנו עייפים ורעבים הביתה לתל אביב. אני רציתי לאכול מרק קובה (כי יש בפמים בי-12 וכל מיני דברים בריאים) ואבא הספיק ללכת לסופר ולהכין לי מרק טעים בשלושים דקות.
לפני שנרדמתי ביקשתי מאבא שלא יטוס מחר לאמריקה כי אני אתגעגע עליו נורא. בכיתי קצת וגם אבא היה עצוב. הצעתי שאולי מישהו אחר מגוגל יטוס במקומו, ואבא אמר שהוא ינסה למצוא מישהו. אמרתי לאבא שאני אוהב אותו ונרדמתי. אני מקווה שהוא יהיה פה מחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה