את אבא ראיתי בסוף רק בשבת בבוקר כשנסענו באוטו של לילך לבאר שבע לבקר את עופרי, מרים ואיל (וגם את אלון חבר שלי שגר בבית לידם). בדרך לשם אבא סיפר לי במשך שעתיים בערך את כל הסיפורים של מלחמת הכוכבים. כשהגענו לבאר שבע גילינו שאלון היה ממש חולה כל השבוע, אז היה אסור לי לראות אותו. מזל שהטרקטורון של אלון היה בחוץ:
מבאר שבע המשכנו לנסוע לירושלים. בדרך היה המון שלג, אבל אני ישנתי. מזל שאבא צילם תמונות כדי שגם אני אוכל לראות:
אחרי שעברנו את חברון והגענו לירושלים עשינו פיקניק קטן ליד מקום שנקרא המנזר של סנט-אליאס:
פתאום הגיע עדר גדול של כבשים. חלק מהכבשים היו ממש חמודות כי היו להם פעמונים על הצוואר שעשו צלצולים נחמדים:
אבל אז כבשה אחת מאחרוי ועשתה מההההההההה חזק ליד האוזן שלנו. אני נבהלתי קצת והלכתי לשבת באוטו:
משם המשכנו לבית בירושלים לאסוף עוד כמה חפצים. בדרך לשם עברנו דרך רחוב חדש שעולה מעמק רפאים. אני קורא לרחוב הזה רחוב נקניקיה (סתם כי הוא ארוך וככה החלטתי). בסוף רחוב נקניקיה יש כיכר ענקית שקוראים לה כיכר דונאט (שזה סוג של סופגנייה עגולה). אבא הזכיר לי שמיכל (שהייתה חברה שלנו פעם) המציאה את השם הזה. נסענו עוד כמה דקות בשקט לכיוון הבית ולי היו מחשבות עצובות, אז אמרתי לאבא שאני כועס עליו ועל אימא שהם נפרדו.
משם המשכנו לביקור אצל סבא וסבתא. אבל הכי טוב היה לחזור לבית בתל אביב. מה שהיה גם כיף היה שביום אחר כך בא לבקר אותנו ליים ואימא שלו עידית. היה כיף לשחק ביחד עד שאבא החליט לפי שליים הלך שאני צריך לתת לו את סופרמן-פיצה שגזרנו מקרטון. אני כעסתי מאד והחלטתי לא לתת לליים ואז גם הוא בכה. אבא מאד כעס עלי ובסוף התקשרתי לליים ואמרתי לאימא שלו שאני מוכן להשאיל לו את סופרמן פיצה לכמה זמן שהוא רוצה (למרות שלא כל כך רציתי). אבל בסוף שכחנו מזה וסופרמן פיצה נשאר אצלי בבית.
ביום חמישי שעבר הלכתי לשיחה בבית הספר החדש, שנקרא בית הספר הדמוקרטי. אני קצת השתוללתי מתחת לכיסאות בזמן שאימא ואבא דיברו שטויות של מבוגרים עם שלושת האנשים ששאלנו אותנו שאלות. אבא ואימא מאד השתדלו להתנהג יפה (לא כמו פעם שעברה) ולהגיד הרבה מילים יפות כמו כמה הבן שלהם מוכשר ויצירתי. כששאלו אותי מה אני אוהב להכין, הסברתי שבעיקר כלי נשק כמו סכינים, חרבות, גרזנים, קלשונים, אקדחים ורובים. אבא ניסה להסביר לי משהו על פתרון סכסוכים בדרכי שלום, אבל לא ממש הקשבתי.
ביום שישי אחרי כן הלכנו ליומולדת של גיל – שהיה ממש כיפי – פתאום אני נזכר שעוד לא קנינו לה מתנה. אז גיל אם את קוראת את הבלוג שלי תתקשרי ותגידי לי מה את רוצה. אבא שלי בדיוק טס לאמריקה עוד מעט והוא מאוד, מאוד אוהב לקנות שם מתנות. אחרי היומולדת של גיל הלכנו לבקר חברים של אבא בירושלים שקוראים להם רועי ויעל. לרועי ויעל יש חתולה חמודה שקוראים לה קלמנטינה. בהתחלה ניסיתי ללטף אותה אבל בסוף סתם רדפתי אחריה (כרגיל).
רועי ויעל השאילו לנו סרט ממש יפה שנקרא "אגדות עמים" ויש בו סיפור על חייל שתפס את המוות בשק שלו, על נסיכה שמתחפשת למפלצת, על ילד אחד שיש לו חבר שהוא ענק בלי לב ועל מספר סיפורים אחד, שיום אחד חסר לו סיפור והוא מפסיד בהתערבות והופך לארנב. ראיתי את כל הסיפורים בערך חמש פעמים בשבועיים האחרונים והכי אני אוהב את הסיפור על הענק בלי הלב, למרות שוא קצת עצוב, כי בסוף הורגים את הענק ולא נותנים לו סיכוי להשתנות.
בשבת לילך לקחה אותנו ליומולדת של ילדה שקוראים לה מיכל. למיכל היה יומולדת עם המון ממתקים בבית היפה שלה ושל אימא שלה מאיה. למיכל גם היה אוגר חמוד, וחתול חמוד וחדר חמוד מלא בתמונות של שלגייה. למרות כל זה מיכל בכתה כל היומולדת שלה ולא הפסיקה לבכות לרגע גם שכל האורחים הלכו. אבא סיפר לי שגם אני בכיתי בכל הימי ההולדת הראשונים שלי – כנראה שככה זה עם ילדים.
מהיומולדת הלכנו לגן משחקים ושחקתי בגיבורי-על עם אבא ולילך. אני הייתי סופר-סייק, אבא היה איש המסטיק הסגול (שהוא פחות חזק), ולילך הייתה לבבית (שזו גיבורת על שאימא שלי המציאה). אחר כך לילך הלכה לבית מרקחת ואבא ואני מצאנו ערימת שלג ענקית שהביאו למרכז ויצמן, כדי שגם הילדים בתל אביב ידעו מה זה שלג. אבא ואני עשינו מלחמת שלג ענקית ובסוף אני קצת בכיתי (כי נכנס לי של לחולצה) וגם קצת צחקתי (כי לאבא הכנסתי שלג למכנסים). כשהגענו הביתה סופסוף ראינו את אגדות עמים ונרדמנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה